קראטה

קראטה (ביפאנית: 空手) היא אומנות לחימה שפותחה באי אוקינאווה (חלק מאיי ריוקיו) שכיום הוא חלק מיפאן.

מקור הקראטה, כמו רוב אומנויות הלחימה, בנזיר הודי בודהיסטי בשם בודהידארמה, שהגיע במסעותיו בתחילת המאה הששית לספירה למנזר שאולין (ביפאנית = שורין) בצפון סין. שם פיתח את הצ'אן (Chan), בית ספר בודהיסטי המבוסס על הארה דרך מדיטציה. במקביל, פיתח בודהידארמה אומנויות לחימה כאורח חיים פיזי המשתלב במשמעת הרוחנית של המדיטציה. במשך המאות לאחר מכן, פילוסופיית הצ'אן (או הזן = Zen ביפאנית) התפשטה לאי אוקינאווה ומשם ליפאן, כשהיא משולבת באומנויות לחימה. עם הזמן, זן ואומנויות הלחימה התמזגו זו בזו ונטמעו בצורה עמוקה בחברה היפאנית.

ההגדרה המודרנית למילה קראטה היא "יד ריקה" (קרא = ריקה, טה = יד), אולם במאות שקדמו לה ועד לשנות ה- 30' של המאה ה- 20 המשמעות היתה "יד סין" (משמעות הסמל "קרא" בכתב היפאני היתה בעבר גם "סין") וזאת בשל ההשפעה הרבה של אומנויות הלחימה הסיניות (ביפאנית = קנפו או קמפו) על אומנויות הלחימה שהתפתחו באוקינאווה. כיום הסמל "קרא" נקרא גם קו =Kū , שמשמעותו גם "אמת".

בזמנים שונים במאות קודמות אסרו השלטונות באוקינאווה על התושבים לעסוק באומנויות לחימה. כדי להגן על עצמם מפני שודדים ולעתים גם כנגד השלטונות, למדו התושבים בסתר שיטות לחימה ללא נשק. מקומות הלימוד היו בדרך כלל במנזרים ונשמרו בסודיות רבה מפני השלטונות.

רק בשנת 1901 הוצא הקראטה המוכר לנו כיום מהמסתור והוחל ללמדו באופן גלוי באוקינאווה. בשנת 1916, מאסטר גיצ'ין פונאקושי (Gichin Funakoshi) הגיע מאוקינאווה ליפאן והניח את היסודות למה שקרוי היום "קראטה שוטוקאן". פונאקושי האמין שהמונח "יד ריקה" מתאר בצורה הנכונה יותר את משמעות הקראטה: ראשית – בשל העובדה הברורה שאומנות לחימה זו לא עושה שימוש בכלי נשק, אלא רק ברגליים חשופות ובידיים ריקות; שנית - תלמידי הקראטה (הנקראים קראטה-קה) שואפים לא רק לשלמות אלא גם ללב ולמחשבה ריקים מכל יהירות ומאוויים ארציים.

כיום קראטה הוא אומנות הלחימה הפופולארית בעולם. ישנן מספר שיטות קראטה והעיקריות בהן, הנחשבות גם לשיטות קראטה מסורתיות, הן שוטוקאן, קראטה קיוקושין, גוג'ו-ריו, שיטו-ריו, וואדו-ריו, שורין-ריו, אוצ'י-ריו ובודוקאן.